פסק-דין בתיק תא"מ 5264-02-09

נתוני רקע ועובדות:

1.         התובע הגיש תביעה זו בגין נזקים שנגרמו לטענתו למכוניתו בתאונה שהתרחשה ביום 1.2.07.          לגרסת התובע כעולה מכתב התביעה ביום 1.2.07 נהג התובע ברכב מסוג פולקסווגן - גולף בעל מספר  רישוי 25-631-07 (להלן: "הרכב הנפגע") מכיוון הכפר עראבה לכיוון העיר סח'נין. בכניסה לעיר סחנין, רכב מסוג  מרצדס, מס' רישוי 80-015-60 (להלן: "הרכב הפוגע"), בבעלות נתבעת מס' 1 ונהוג ע"י נתבע מס' 2, ניסה לבצע עקיפה. במהלך העקיפה גילה נתבע מס' 2 כי הוא אינו יכול להשלים את העקיפה מכוון שהבחין ברכב שנסע ממול. נתבע מס' 2  ניסה לשוב לנתיב אך תוך כדי חזרתו לנתיב פגע הרכב הפוגע בחלקו השמאלי האחורי של הרכב הנפגע ושפשף אותו לאורכו (להלן: "התאונה").

2.         התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת של השמאי מר ס.א מאזן מיום 10.2.07 אשר העריך את סך הנזק שנגרם לרכב הנפגע ב כ - 19,624 ש"ח, וזאת על בסיס של אובדן גמור (להלן: "חוות הדעת"). שכר טרחתו של השמאי היה 1,900 ש"ח כולל מע"מ. בנוסף לעלויות אלה התובע דורש כ - 3,000 ש"ח פיצוי עבור הוצאות נסיעה בתחבורה ציבורית.

3.         מאחר ונתבעים מס' 1 ו - 2 לא הגישו כתב הגנה, ניתן לבקשת התובע ביום 5.6.11 פס"ד כנגד נתבעים מס' 1 ו - 2 (להלן: "הנתבעים"). התיק המשיך להתנהל כנגד נתבעת מס' 3 (להלן: "הפניקס").

4.         הפניקס הינה המבטחת של הרכב הפוגע כפרה בתביעה ובחבותה. לטענתה התאונה לא התרחשה בנסיבות הנטענות והפרטים שנמסרו לה הינם פרטים כוזבים. הפניקס מצביעה על כך כי רק בדיון שהתנהל לפני בית המשפט התברר כי הנהגים המעורבים הינם קרובי משפחה של התובע. התובע ונתבע מס' 2 הינם בני דודים. לטובת התובע פס"ד בהעדר הגנה כנגד הנתבעים אולם התובע לא מימש את פס"ד ואף אין בכוונתו לעשות כן. התובע לא טרח לזמן לעדות את הנתבע מס' 2, הלא הוא בן דודו, וכן לא ביקש ממנו לחתום על תצהיר להוכחת גרסתו לקרות התאונה.  לטענתה, תוך כדי ניהול התביעה צץ לפתע עד נוסף שנסע לכאורה ברכב בעת קרות התאונה, ככל שאירעה. הבאת עד אשר למעשה לא היה נוכח כלל בתאונה מעיד על חוסר אמינות של התובע והנתבעים האחרים. התובע לא סיפר על כך לחוקרי הפניקס אשר נשלחו אליו כחודשיים לאחר התאונה ואף ענה כאשר נשאל על כך ישירות כי היה לבדו ברכב. גם נתבע מס' 2, כאשר נחקר ע"י החוקר בעניין אמר כי לא היו עדים לתאונה, וכן כי התובע נסע ברכב לבדו. עוד לטענתה, העובדה כי התובע הוא זה ששילם לנתבעים את סכום ההשתתפות העצמית בגין התאונה מעיד על כך כי אם בכלל הייתה תאונה, הרי שהתובע אשם בגרימתה. הפניקס מוסיפה ומצביעה על חוסר התאמה במספר נקודות נוספות; מיקום הפגיעה ברכב התובע, כמו גם המיקום בו בדק השמאי את הרכב, המקום ממנו יצאו התובע והנתבעים לפני קרות התאונה הנטענת, תוואי הכביש במקום הרלוונטי לתאונה, ועוד. באשר לגובה הנזק, הפניקס טוענת כי יש לדחות את התביעה, אך למען הזהירות בלבד היא מעלה גם טענות לגבי גובה הנזק הנתבע. לטענתה הוצאות הנסיעה בתחבורה ציבורית כלל לא הוכחו. באשר לדו"ח השמאי, השמאי העריך את שווי הרכב בהתאם למחירון אולם יש להפחית מסכום זה לכל הפחות 20% בגין מד האוץ (הקילומטר)' הגבוה של הרכב הנפגע, כ - 210,038 ק"מ.

דיון

5.         במשפט האזרחי שולט הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג יא). על התובע להוכיח את עילת תביעתו על כל מרכביה העובדתיים. במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן והמשקל שיש להעניק להן ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד. על התובע להוכיח את תביעתו בחמישים ואחד אחוזים בלבד, כדי לצאת ידי חובתו (ראה: ד"ר נ. קנת ועו"ד ח. קנת, נטל ההוכחה והחזקות במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי [הוצאת בורסי, התשס"ב - 2002] עמ' 49). חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו ישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת (ראה: ע"א 533/87 - ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך . פ"ד מג(2), 864).

6.         חובת ההוכחה בטענת מרמה לעומת זאת היא גבוהה יותר. במישור האזרחי נוהגת בנסיבות מיוחדות מעין מידת הוכחה שלישית, המצויה בין מידת ההוכחה האזרחית המקובלת לבין מידת ההוכחה הפלילית, מעין "מידת הוכחה מוגברת", אשר זכתה לכינוי "דרגת ביניים" או "רמת ביניים". כאשר הנתבע מעלה טענת הגנה המייחסת לתובע עבירה פלילית, מדובר בטענות המייחסות ליריב ביצוע עבירות רציניות, המטילות עליו סטיגמה ושיש עימן משום קלון. משקלן הסגולי ("כמותן" או "רצינותן") של הראיות הדרושות לעמידה במידת ההוכחה הדרושה, משתנה בהתאם לחומרתו ולרצינותו של העניין הטעון הוכחה. על משקל הראיות בעניין שהוא 'רציני' יותר, להיות גדול יותר. בענייננו, מדובר בטענת הגנה, המייחסת לתובע ואף לנתבעים האחרים מעשה בעל גוון פלילי, ועל כן 'רצינותו' גדולה יותר מאשר מעשה שאינו נושא גוון כאמור. על כן, נדרש מהנתבעת להביא כמות ראיות רבה יותר, במשקל גדול יותר, בהשוואה לדרוש בהוכחת טענות ללא גוון פלילי (ראה: י. קדמי, על הראיות - הדין בראי הפסיקה [חלק שלישי, תשנ"ט - 1999] עמ' 1316 - 1319). 

במילים אחרות, טענת תרמית היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגע כאמור, בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית. את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע לגבי כל עניין ועניין (ראה והשווה: ע.א. 400/86 עזבון המנוח בן-ציון קריגר נגד ד"ר סבינה שטנה פ"ד מ"ב(4) 500, 504 ). הצד שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב ונכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים (ע.א. 475/81 זיקרי נ. כלל פ"ד מג(1) 589, עמ' 600-599). עול ההוכחה לעניין טענות המרמה הינו "כבד למדי" (ע.א. 51/89 האפוטרופוס הכללי נ. צאלח אסעד פ"ד מו(1) 491, 500).

7.         בעניין שלפני, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע, על אף התהיות המסוימות שהעלתה הפניקס, בסופו של דבר, נשא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס תביעתו.

מאידך, לא שוכנעתי כי הנתבעת עמדה בנטל "הכבד למדי" המוטל עליה להוכיח מרמה מצד התובע. משקלן של הראיות שהובאו כנגד הנתבע "אינן ראיות בעלות משקל רב וכבד" והנתבעת לא הצליחה להביא "הוכחה קרובה לוודאות" והתרמית לא הוכחה "על כל חלקיה ופרטיה ועל כל תגיה ודקדוקיה" - כפי שדורשת הפסיקה הנ"ל. אבהיר מסקנתי זו.

אכן הנתבעת הצביעה על מספר אי התאמות שלבד מאי הוכחתם כדבעי, אין בהן כדי להוכיח טענה כה חמורה ואבהיר.

8.         ראשית אתייחס לראיות הנתבעת ותחילה לטופס ההודעה שצורף לתצהירו של מר אבו רג'ב (ראה: נ/2). מדובר למעשה בעדות שמיעה שאינה יכולה להחליף עדותו של העד. אומנם ניתן היה לנסות ולסתור את עדותו תוך עימותו עם הגירסה שמסר אולם דבר זה לא נעשה להנחת דעתי. יתרה מזאת הפניקס בסיכומיה מבקשת להסתמך בעיקר על העדויות שנגבו אולם, לצערי הנוסח, כתב היד איננו קריא ולא הוגש תדפיס שלו כפי שיש חובה לבע"ד להגישו. כך גם ההודעה שנגבתה ע"י חוקר בשם סוידאן (ראה: נ/1) אינה כתובה בצורה ברורה אשר מאפשרת את הבנת הטקסט המלא. מעבר לכך, מר סוידאן משום מה לא התייצב לדיון ועל כן לא נחקר על ההודעה אותה מסר וכן תצהירו נמשך מתיק בית המשפט. ככל שהיו הקלטות (ראה: עמ' 7 לפרוטוקול הישיבה מיום 4.7.11 - לשם נוחות הדיון כל הפניות לפרוטוקול יהיו לפרוטוקול הדיון מיום 4.7.11). הן לא צורפו לתיק בית המשפט ועל כן לא ניתן לדעת בוודאות ובצורה ברורה מה נאמר בחקירת התובע ושאר המעורבים בפרשה. הפניקס הייתה צריכה לוודא כי ראיות אותן היא מגישה לבית המשפט יהיו ראיות אשר ניתן יהיה לעשות בהן שימוש ולא ראיות אשר מוגשות כלאחר יד על מנת לצאת מידי חובה.

אציין כי בית המשפט השקיע זמן רב לשווא בניסיונות חוזרים ונשנים לפענוח ההודעות אולם ללא הועיל.

9.         זאת ועוד; מקריאת תצהירו של מר עזיז אבו רג'ב, אשר לא חקר את התובע עצמו, נראה כי אצה לו הדרך לקביעה כי מדובר בתביעת מירמה. קביעה זו נקבעה כלאחר יד וללא אקדח מעשן חד משמעי. נראה כי העובדה שמדובר בקרובי משפחה ובעיקר העובדה כי אחיו של התובע שילם, ככל הנראה, את ההשתתפות העצמית של נתבע מס' 2, הביאה את החוקר למסקנה הנמהרת. בחקירת העדים בבית המשפט נראה כי אי ההתאמות, ככל שקיימות, אינן נובעות מרצון להסתיר או לרמות אלא מחולשת הזיכרון לאור הזמן הרב שחלף. למעשה הפניקס אף שיכלה לעשות כן, לא הביאה כל ראיות מכלי ראשון לסתור את גירסת התובע ועל כן הנני מקבל כי התאונה אירעה כאמור בסעיף 4 לתצהירו (ת/1).

בעדותו התובע לא הסתיר את העובדה שנתבע מס' 2 הינו קרוב משפחתו (ראה: עמ' 4 לפרוטוקול) כמו כן יש בעובדה זו כדי להסביר מדוע לא פועל התובע למימוש פס"ד כנגד הנתבעים האחרים (ראה: עמ' 4 לפרוטוקול). עוד יצויין כי הפניקס ידעה על קיום קירבת המשפחה כבר בסמוך לתאונה (ראו סעיף 3 לתצהירו של מר עזיז אבו רג'ב- נ/2) ועל כן אי ציון עניין זה בתצהירו של התובע איננו מעלה ואיננו מוריד.

10.        באשר לתשלום ההשתתפות העצמית ע"י התובע, אומר כבר כעת כי עובדה זו, למרות הנטען, לא הוכחה במידה מספקת ע"י הנתבעת. התובע נשאל בעניין (בעמ' 9 לפרוטוקול(:

"...ש.    סליחה אחיך שמו סאמר?

    ת.      כן.